<h1>ספר התרומות שער כ"ה חלק א'</h1>
<h2>דף מא:</h2>
גרסינן בשבועות פרק שבועת הדיינין [מ"א ע"ב] אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ויכול לטעון פרעתיך. פירוש, שיכול הלוה לומר אע"פ שהמלוה לא האמין בי והלוה לי בפני עדים מפני שהיה לו לחשדני ברשע מפני שאני צריך לבריות, אבל אני היה לי להאמין בו שהייתי קורא עליו תומת ישרים תנחם, ולא חשדתיו ופרעתיו בלא עדים, ולפיכך נשבע היסת שפרעו ונפטר. והיכא דטעין מלוה כשהלויתיך על פה התנתי עמך שאהא נאמן עליך כשני עדים, והלה אומר לו הן אבל פרעתיך, לוה מהימן. וליכא למימר בהא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. וכמו שכתבתי בשער י"ג בכתיבת ידו שנאמן לומר פרעתי אם לא הוחזק כתיבת ידו אע"פ שכתוב בו נאמנות. וצריכין אנו לפרש שמה שאמרנו שאין צריך לפרעו בעדים הני מילי דלא אקנייה בקנין קמי סהדי בשעת הלואה, אלא שבפניהם מנה לו מנה או שאמר לעדים היו עלי עדים שהוא חייב לפלני זה מנה ולא אמר להם כתובו, שכל זה הוא נקרא מלוה על פה ואינו צריך לפרעו בעדים, אבל אם קנו ממנו בקנין שזה חייב לזה מנה, אע"פ שלא נכתב השטר אינו יכול הלוה לטעון פרעתיו, דכשטר הוא חשוב לגמרי. ואי אמר אישתבע לי משתבע כדין מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה שטרא פריעא [הוא] דמשבעינן ליה. וכן מצינו בתשובת הר"א בר"ד ז"ל שהשיב, מה ששאלת על מי שלוה בעדים וקנין אם לא נכתב השטר אם יוכל הלוה לטעון פרעתיו. דבר זה מפורש בהלכות הרב אלפסי ז"ל בההיא דגרסינן בכתובות פרק שני [כ' ע"א] ת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים. ואוקמה רבינו האיי ז"ל בעדות בקנין ונשתהא לזמן מרובה ואחר כך תבע אותן המלוה לכתוב לו אותו עדות בשטר או להעיד לו בה בבית דין, הרי זה כותב לו את עדותו על השטר או מעיד לה בב"ד ואפילו לאחר כמה שנים ואינו חושש שמא נפרע אותו חוב או שמא נמחל. ואע"ג דלא מתפרשא שמעתא שפיר אלא בשטר מזכרת, מכל מקום למדנו מדבריו של רבינו האיי שמלוה בקנין אינו יכול לטעון פרעתי. ותדע שהוא כן, דגרסינן בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] א"ל רבה בר שילא לספריה כי כתביתו שטרי אקניתא אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ההוא יומא, ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה. ואי לאו דקנין הרי הוא כשטר לכל דבר בין לענין חשש פרעון בין לענין לקוחות, היכי כתבינן יומא דקנו מיניה, ודילמא פרע מקמי דליכתוב שטרא, אי נמי דטריף לקוחות מאותו זמן שלא כדין, שאין דינו לטרוף אלא מכתיבת השטר ואילך והשתא טרוף מיום הקנין, אלא לאו שמע מינה דכשטר הוא חשוב לכל דבר, ע"כ. ויש לעיין לפי פסק רבינו שמואל דאוקמה ההיא דגט פשוט דקאמרינן אי ידעיתו יומא דקנו מיניה כתובו ליה, דוקא בשטרי מכר והלואה שאין בהם אחריות נכסים, והנהו כתיב ביומא דקנו מיניה, אבל אי כתיב ביה אחריות נכסים לא כתיב אלא מיומא דקאי ביה, ואי לא הוה ליה שטר פסול, דסבירא ליה דכמלוה על פה היא עד דמכתיב, דלית ליה קלא. ולפי פירושו משמע שיכול לומר פרעתי כל זמן שלא נכתב. אך הוא העיד בפירושיו כי ר"ח ז"ל חולק על סברתו. והנה הרב ר' יצחק ז"ל והרב ר' אברהם ז"ל לא הסכימו עמו. ובשאלתות, אם יש הפרש בין מי שיש בידו שטר מוחזק ובין מי שיש בידו עדים וקנין, או שניהם שוים. והשיב, הכין חזינא דכיון שהעדים מחוייבין לכתוב שטר ללוה ולתת לו הרי זה כמי שכתבוהו לו ונמצאו שניהם שוין, דאמרינן [ב"ב מ' ע"א] קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו, דסתם קנין לכתיבה עומד. ובשאלתות נמי, שנים שקנו משמעון כי הוא חייב לראובן ולא הספיקו לכתוב את השטר עד שמת שמעון יכולין לכתוב לאחר מיתת שמעון שטר או לא. כך ראינו שיכולין לכתוב בחובו שטר, דכי איכא פלוגתא בהא מילתא לענין מתנה הוא, דאמרינן [ב"ב קנ"ב ע"א] שלח רבין משמיה דר' אבהו הוו יודעין ששלח ר' אלעזר [לגולה] שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין וכו'. והני מילי לענין מתנת שכיב מרע דהיא הקנאה ואין שטר לאחר מיתה, אבל מי שמודה בחוב שעליו בפני עדים וקנו מידו, בין קיים בין מת כותבין ונותנין, ע"כ. מכל זה שכתבנו אתה למד שאע"פ שקבע לו זמן והוא אחר זמן בין קיים הלוה בין מת, העדים שקנו מידו כותבין החוב מזמן הקנין ואין חוששין לפרעון כלל, דאי פרע איהו דאפסיד אנפשיה כשלא בטל המלוה לעדים עדותם או לא כתב לו שובר, דעדות של קנין אע"פ שלא נכתב הרי הוא כשטר לכל דבר. וכן הכריע הרב ר' יהודה ברצלוני ז"ל בספרו.
